באמת שהיה אמור לעלות היום #שלישירגון קליל,
אבל ענבל הפכה לי את התכנון היום בעליל... 
סדנת "קלעים" - היה היום מפגש #5 מתוך שישה,
ובכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן, וזה לא כי אני רגישה...
סדנאות אני מקיימת כבר כמה שנים,
מרגישה ששם אני "שוחה" וממש בעניינים. 
אבל... בעניין ההרצאה שלי, הרגיש לי נכון בבטן ובלב
למקד את ההרצאה ולבחון מה גורם חיצוני חושב.
הרצאה שקראתי לה "חשיבה חיובית" בגישתי הורודה,
אבל גיליתי שיותר מעניין - סיפורי האישי כילדה.
ילדה שאיבדה את אמאבא בתאונה, 
ילדה בת 25 - ממש לא קטנה...
בסדנת "קלעים" הבנתי במה להתמקד ומה חשוב,
וחוץ מהנחייה זכיתי למעגל חברות תומך ואהוב.
סדנא מיוחדת שהדינמיקה בה היא נדירה,
כזו שגם אחרי מפגש #6 אנחנו ממשיכות כ"חבורה".
ולמה התפרקתי היום, אתם תוהים?
כי ענבל דאגה שניכנס היום ממש ל"בפנים".
הביאה לנו את הוד נעמותה (מילים של ענבל),
זו שבשבילה לגעת ב"בפנים" זה הכי קל 
מספיקה הנחיה אחת פשוטה מצד נעמה,
כדי להוציא מאיתנו תובנות, ואני עד עכשיו המומה...
אני לא מתכוונת לפרט כרגע לאיזו תובנה הגעתי,
אבל היום הבנתי כמה פוטותרפיה יכול להיות דרמטי 
אז תובנות יש, מיקוד יש, ואפילו גם תאריך,
עכשיו רק לעכל את ה"הרצאה" זה מה שצריך.
יש לי שבועיים בדיוק עד שערב ה"סיפור" יוצא לעולם,
וברור לי שבלי "קלעים" של ענבל זה לא היה מושלם 
אם יש לך סדנא או הרצאה שתרצי "לשפץ"
תפני לענבל וחכי לפתיחה של עוד מחזור נוצץ.
ולגבי ערב הסיפור שלי - אם מעניין אותך להקשיב,
כתבי לי כאן או בפרטי ועם כל הפרטים אגיב 
** בתמונה: יושבת על נדנדה נטושה,
מלאת עצב וגעגועים לאמאבא.